קולות מהשטח בנושא ניהול הון אנושי בבית הספר
|
"את לא יודעת להחזיק את בית הספר"
כשמנהלת הופכת את שלומות המורים ללב בית הספר
|
עאישה אחמד חביב אללה | מנהלת ביה"ס חט"ב ע"ש תאופיק זיאד, נצרת
|
בשנה הראשונה היו לא מעט פעמים ששמעתי מורות ומורים מתלחשים, על איזו מין מנהלת אני. הם לא הבינו מה אני עושה. הגעתי לנהל את בית הספר אחרי מנהל שבמשך 25 שנה ניהל באופן מאוד סמכותי. אני באתי עם עקרונות של שקיפות, שוויון, של הגשמה עצמית - שכל מורה ומורה יממשו את עצמם מקצועית וגם אישית ושזה הבסיס לכל. כל השנה הראשונה הייתי עסוקה בללמוד את הצוות. עוד לפני שנכנסתי לניהול כבר עשיתי שיחות אישיות עם כל המורים והמשכתי לאורך השנה. התבוננתי בהם - כשהתלמידים משוחררים הביתה, בישיבות - איך הם מסתכלים אחד על השני, מה הם כותבים בווטסאפ הבית ספרי. אני לא עסוקה ב-לנהל תחומים ולא ב-לסדר את המערכת הבית ספרית. חשוב לי ללמוד את המורים שלי, את היכולות, הצרכים, החומות. שלומות הצוות זה לא מותרות וזה לא להיות נחמדים אחד לשני. זה לדאוג להון האנושי שלנו. הציונים המאוד נמוכים של ביה"ס במבדקי ראמ"ה לא ישתפרו בלי השלומות של המורים.
|
אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשנכנסתי לתפקיד היה להקים צוות מו"פ שלומות (קול קורא של מו"פ משרד החינוך). התחלנו רק בהתערבויות קטנות ובהערכה שלהן. בעזרתן כל הזמן למדתי, מי היזם שבין המורים, מי היצירתי, מי יפרח בתפקיד של בניית תוכניות שנתיות, מי בתפקידי שטח ובמי בקניית מתנות לכל הצוות.
|
ואז הגיעה השנה השנייה, הקשה מכולן. אני מסתכלת סביב ושואלת את עצמי, למה? הקשר בין המורים חברי, אין סכסוכים, הם כבר הבינו כמה שכל אחד ואחד מהם יקר לליבי ואני באמת מאפשרת להם אוטונומיה. אבל כשאני מציעה להם את ההכשרות או התקציבים שהם עצמם ביקשו בפגישות, אף אחד מהם לא נרשם. בניסיון ללמוד עוד, הצטרפתי לקהילה, קהילת שלומות של אבני ראשה, ויום אחד אני שומעת הרצאת מומחה על בטחון פסיכולוגי בצוות. זו הייתה מתנה; מפתח להבין את מה שקורה בבית הספר שלי.
|
| שנה וחצי שאני שואלת במליאת צוות, איך הולך, וכולם משתפים כמה שהכול טוב (למרות שבחדרי חדרים אומרים אחרת). יום אחד קמה ונעמדת מורה, שאומרת שהיא מרגישה שאין לנו כבוד בביה"ס, שאנחנו לא יכולים ללמד ושהתלמידים מרגישים כאילו הכול מותר להם. זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי מורה, שמביעה את דעתה בכנות בפורום של כולם. קפצתי על ההזדמנות ושיבחתי אותה. הסברתי להם כמה חשוב לי לשמוע את הקולות הכנים שלהם. שאין לי דרך אחרת ללמוד. לאט לאט השיח במליאות הפך ליותר ויותר אותנטי. |
במקביל, כל הזמן חיפשתי לפתוח לנו הזדמנויות חדשניות להתפתחות של בית הספר והמורים. נרשמתי לתוכנית 'חשיבת עתיד' של המחוז ובמסגרתה, בחרנו להקים 'קואוצ'יה', COACHING CENTER , מרחב שיהיה מרכז לשלומות. ה'קואוצ'יה', חלום ישן שלי כקואוצ'רית בעצמי, באה לתת מענה מעמיק לצרכים ולחסמים לא מודעים של מורים וחשבתי שזה צריך להיעשות לא רק בשדה המקצועי אלא גם בזה האישי. הקמתי צוות 'קואוצי'ה' בבית הספר, וצרפתי אליו את אחת המורות. זו היתה מורה שהביעה את רצונה להתפתח מקצועית בראיון ההכרות שלנו, נראתה לי מתאימה להיות קואוצ'רית אז שלחתי אותה להכשרת 'קואוצ'רים'.
|
היה לי גם חשוב שהמורים ייקחו חלק ואחריות בתהליך ההתפתחות של בית הספר. הבאנו למליאת המורים כלי מיפוי חדש, שיעזור לנו לבדוק היכן נעוצות הבעיות הלימודית וההתנהגותית בבית הספר. מהתשובות של הצוות עלה שאין כמעט יזמות מצד המורים, ושמרגע שפתחתי את דלתות בית הספר להורים, המורים חוו קושי, שלווה בהתנגשויות רבות ביניהם לבין ההורים. המסקנה שלנו בצוות המו"פ-שלומות הבית ספרי הייתה, שפיתוח המורים הוא שייתן מענה, אבל המורים התנגדו למסקנות ותלו את האשם ברקע של הילדים ובסיבות אחרות. לכן עשיתי עם המורים סבב נוסף של מיפוי, שיווכחו, שהתוצאות אינן מקריות, ושוב עלו אותן סוגיות שמחייבות מענה. הבנו, בצוות המו"פ-שלומות, שאנחנו צריכים להמשיך ולהוביל את תהליך השינוי עם המורים, גם אם הם יכירו רק בהמשך בפירות עמלינו.
|
וכך, היו יותר ויותר תומכים לתהליך אבל גם הרחשים סביב המשיכו. היו מי שלא האמינו בתהליך. הם ראו בי מנהלת חלשה, שלא יודעת להחזיק את בית הספר. אולצתי לרדת לשטח וכן להיות סמכותית, שיראו שאני מסוגלת. אני לעצמי אמרתי: אז עכשיו הם חושבים שאני לא מחליטה וכופה את רצוני מתוך חולשה, הכול בסדר. אני לא חברה שלהם, לא אחת מהצוות, בסוף הם יבינו שאני מחליטה היכן שזה מהותי לי. מה שכן היה לי מאוד חשוב שידעו, שאני אף פעם לא אעשה רע למישהו, לא אנטור למי שמתנגד ולא למי שלא מוכן כעת לקבל תפקיד. ברגע שיעשה מאמץ, לא אעניש אותו, אתן לו. והם בחנו אותי בעניין.
|
וכך, עד שהגענו לשנה השלישית, עשיתי שינויים בלי שהמורים בהכרח יסכימו להם: בצוות ההנהלה, הגדרתי מחדש את התפקידים לפי החוזקות; הגדרתי מנהל מתפעל בשטח, שיותר סמכותי ממני; שיניתי את תחומי האחריות של סגנית, שלא מימשה את הפוטנציאל שלה ובמקום אשת משמעת בשטח הפכתי אותה למנהלת מערכתית וכל חוזקותיה התגלו באחת, היא פרחה; זיהיתי את הברק בעיניהן של מורות בעת שהעבירו פעילויות והפכתי אותן לרכזות שכבה והחלטתי לא לחכות וכבר איישתי בבית ספר תפקיד של HR, הון אנושי. עבדתי קשה כדי שכל אנשי הצוות יפנימו שהם לא חייבים לקבל את ההסכמה שלי לכל מהלך ולכל יוזמה שלהם. לא אני המומחית בכל. הם יכולים ליזום ואני לא אכעס אם אגיע לבית ספר ואראה פעילות, שלא ידעתי עליה. להפך. התוצאה היתה שהם באמת התחילו לקחת יותר ויותר אחריות; כולל פתיחת מרחב של כל מורה בתחום שהוא אוהב, ממורה שהפכה לרכזת טיולים ועד מועדון ספרות או יוזמת פילטיס.
|
כבר 3 שנים שאני עושה ועדיין לא מרגישה את השיפור בהישגי התלמידים. דווקא מתוך כך, אני מתעקשת לעשות כל מבחן של ראמ"ה, גם כשהמשרד לא מחייב, כדי שהצוות שלי יסתכל על הנתונים האדומים, ושיידע שאני מסתכלת עליהם. אני רוצה שכולנו נסכים שיש לנו עוד עבודה לעשות, ושככל שנחזק את הבטחון והשייכות ואת חווית המימוש העצמי של המורים, זה יחלחל לתהליכים הפדגוגים ולקשר עם התלמידים וההורים, וזה יבוא לידי ביטוי בנתונים, בהשגים.
|
אני כן יכולה לומר שהאלימות בבית ספר פחתה דרמטית. ברוך השם השנה לא הייתי צריכה יותר לעשות סולחות ולהתעסק באלימות באופן שוטף. החוקה הבית ספרית עושה את שלה, ומדיניות הדלת הפתוחה בפני ההורים הוכיחה את עצמה. חברי ועד ההורים, ביוזמתם, הפתיעו אותי ולקחו על עצמם להרחיב את מרחב הקואוצ'יה ולבנות זאת בעצמם, כדי לחסוך בעלויות ולהגדיל את החלל. המורים השתכנעו שהורים הם לא רק בבחינת 'מתערבים', הם גם 'מעורבים', הם ראו כמה כוח יש לקהילה, וזה עזר לנו לגייס עוד מורים.
|
מה זה דרש ממני? אני גדלתי בתוך התהליך. למדתי סבלנות ואיך להשתיק את האגו. הרבה פעמים אמרתי לעצמי, אוקי, את המנהלת, אבל זה לא נורא שאת 'חוטפת' קצת. טובת בית הספר היא החשובה, לא את. זה לא היה קל ועדיין, אבל זה קרה. למדתי על עצמי שאני יכולה להיות חזקה וסבלנית בתהליך כזה וזה כיף גדול לראות את הצוות פורח ואת החוויה של התלמידים משתנה ואני יודעת שישתנו גם ההישגים הלימודיים.
|
|
|
|
|
|
