בין יום הזיכרון לטוסטר בשרי וחלבי
אחרי השביעי באוקטובר הייתה אצלינו סקרנות גדולה לשמוע מה מרגישות המורות הערביות, מה הן חושבות ופנינו ישירות לכל נשות הצוות. סך הכול, כל מי שעבדה איתנו מהמורות הערביות, בחרה לעבוד איתנו, בחגים שלנו, בחרה לעבוד בבית ספר יהודי, וגם אם הן חוו כאב וקושי, הן כולן גינו את הטבח.
השיח הזה והסכמות שבצידו זה גם חלק מהשגרה שלנו. למשל, כשיש ימי זיכרון ואנו שרים את התקווה, הנשים שעובדות אתנו מהמגזר [הערבי] יודעות, שאם הן לא רוצות לעמוד בשירת התקווה, הן לא חיבות להיות איתנו באותו מרחב, אבל הן לא יכולות לשבת בזמן הטקס כשכולנו עומדים ושרים את התקווה.
בו זמנית, הגיעה השנה מורה שומרת מצוות ומיד אמרה שיש רק טוסטר אחד בחדר צוות ואני רוצה שיהיה טוסטר בשרי וחלבי, לא חשבתי , מיד הזמנתי שיהיו שניים.
הכנסה לתבניות ומבט שיפוטי לא יכולים לעבוד עם האוכלוסייה שלנו
חלק מהגישה שלי מחוברת להיותנו בה"ס שהוא חינוך מיוחד. אנחנו עובדות עם ילדים עם הפרעות נפשיות, שזה אירוע יוצא דופן ותחום מאוד מורכב. כבר במפגש איתם משהו בתוכנו מאוד מתרחב. חלק מהיום יום, אם כבר אנחנו מדברות על לכידות חברתית, הוא לשים לב שלא נהיה שיפוטיות, לא נכניס לתבניות, שנסתכל בעיניים טובות, לא כסיסמא, ולכל דבר שעולה – יש מקום.
חלק מהסיפור שלנו כצוות הוא שאנחנו יודעות לעבוד עם ילדים לא מווסתים והעבודה שלנו היא כל הזמן לשמור על וויסות. זה לא תקף רק לעבודה עם הילד, אלא משפיעה על כל השדות. רמת המודעות שלנו היא הרבה יותר גבוהה, גם לגבי האופן שבו אנחנו מקבלים את ההורים, וגם בהתנהלות שלנו כצוות, וגם בבתים הפרטיים שלנו.
מושג אחד מנחה אותנו כאן והוא הביחד. ההבטחה היחידה שאני יכולה להבטיח לאשת צוות היא שהיא לא תצטרך להתמודד לבד. צריך כפר שלם כדי לגדל ילד והדרך לשם עוברת דרך הרבה תשומת לב, לב ועיניים טובות שרואות את האנשים, גם את הגדולים וגם את הקטנים.
|
